המזה"ת על-פי טראמפ | רועי קייס וגל ברגר

דונלד טראמפ חותם כהונה בת ארבע שנים ומותיר אחריו שובל של תמורות באזור. הנה כמה מהן:

• ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית לירושלים
• התפרקות ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן וחידוש הסנקציות עליה
• חיסול שניים ממחוללי ההרס והחורבן הגדולים באזור: מנהיג דאעש, אבו בכר אל-בגדאדי, ומפקד כוח קודס במשמרות המהפכה של איראן, קאסם סולימאני
• הוצאת היחסים בין ישראל למפרץ מהארון: האמירויות ובחריין, ולאחרונה גם כינון יחסים בין ישראל למדינה ערבית באפריקה: סודאן
• ניתוץ מוסכמות ושינויי פרדיגמות אנכרוניסטיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי, כמו גם ריענון השיח הבינלאומי בנושא

חלק מהתמורות הניבו פירות מיידים, חלק השיקו תהליכים שתוצאותיהם עדיין לא ברורות או עדיין לא עמדו במבחן הזמן. חלק מן התמורות הפיכות, חלק כנראה שלא. מבלי לשפוט אלו מהתמורות טובות ואלו פחות (איש איש לפי ראות עיניו), אין ספק שהמזרח-התיכון בתום כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, אינו דומה לזה שהיה פה לפני ארבע שנים.

אז איפה עומדים השחקנים האזוריים השונים ולאן מכאן?

1 – איחוד האמירויות | בחריין | סודאן

כבר דובר רבות בנושא ואין צורך להרחיב על שלוש המדינות הערביות האלה שבחודשיים וחצי האחרונים עברו לכונן קשרים גלויים עם ישראל ובכך סדקו את החומה הערבית שהתנתה כל הסכמי נורמליזציה עם ישראל בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובנסיגה ישראלית משטחי 67' ביהודה ושומרון ובגולן. כל אחת מהשלוש קיבלה בתמורה את שחפצה בו: לא רק מטוסי חמקן ו"הקפאה של הסיפוח" במקרה של האמירויות, או אימוץ מחדש של סודאן אל חיק האומות והוצאתה מהרשימה השחורה, או מטריית הגנה אמריקנית לנסיכות האי הקטנטנה – ממלכת בחריין (הגדולה רק פי 2 מרצועת עזה), מפני איומי הבולען האיראני השכן, אלא קודם כל ולפני הכול מסדרון לוושינגטון, בטיסה שעוברת דרך ישראל ובמושב כבוד במחלקה ראשונה.

2 – מצרים וירדן

שתי מדינות שיש לנו עמן הסכמי שלום כבר עשרות שנים, אמנם לא "שלום חם" או כזה שצמח מלמטה ומשתקף ביחסים בין העמים, אלא כזה שנחתם בין משטרים וממשלות ובבסיסו אינטרסים הדדיים ומערכת יחסים ביטחונית ענפה. מצרים של סיסי חיבקה את ההסכמים הטריים בין ישראל לשלוש המדינות שהצטרפו לשיירה. ירדן לעומתה נקטה משנה זהירות ביחסה להתפתחויות האלה ושמרה על עמדה ניטרלית יותר בהיותה כלואה בתווך הסבוך שבין ארה"ב, ישראל, מדינות ערב והרשות הפלסטינית.

3 – סעודיה

עם כל הכבוד לאיחוד האמירויות, בחריין וסודאן שפרצו קדימה והבקיעו את החומה הערבית, אין דינן כדין סעודיה. היא חוד החנית של המחנה המנסה להצטייר כמחנה המתון של העולם הערבי. היא אדריכלית הפרדיגמה הישנה שקבעה "קודם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורק אחר-כך כינון נורמליזציה עם ישראל" (היוזמה הערבית לשלום). לו הצטרפה סעודיה גם היא לשיירת הנורמליזציה, היה הדבר בבחינת רעידת אדמה אזורית. שינוי דרמטי שהיה יכול לשנות את המזרח התיכון מקצה לקצה. סעודיה גם יודעת שמהלך כזה היה משרת אותה בהשלמת המהפך התדמיתי שבו היא חושקת כל כך, בשאיפה להתקבל במעמד VIP  לשורה הראשונה בהיכל האומות.

ולמרות זאת, וחרף העובדה שהיא חולקת שותפות אסטרטגית עם ממשל טראמפ במאבקו באיראן, סעודיה נמנעה מלהכריע בסוגיית ההצטרפות לשיירת הנורמליזציה בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ. ייתכן שהדבר מצריך חילופי שלטון בבית המלוכה הסעודי והעברת השרביט לידי יורש העצר, מוחמד בן סלמאן, הנתפס במערב כמי שבשל יותר למהלך כזה מאשר אביו השליט הישיש. יש לזכור עם זה, כי איש אינו יכול לערוב לכך שהעברת השלטון בסעודיה תהיה חלקה, על רקע היריבויות וקרבות הירושה האפשריים בין שושלות הנסיכים בממלכה המדברית.

אמת, סעודיה של המלך סלמאן נתנה מן הסתם את ברכת הדרך לבעלת בריתה האמירויות ולבת חסותה הקטנטונת בחריין (המחוברת אליה בגשר) להצטרף לשיירה, אפשרה לראשונה למטוסים ישראליים לחצות את המרחב האווירי של סעודיה ושלחה את אחד מבכירי שועלי הדיפלומטיה הסעודית לשעבר אל אולפני הטלוויזיה להשתלח בהנהגה הפלסטינית ולהצדיק את ההסכמים שחתמו בחריין ואיחוד האמירויות עם ישראל, אך היא עצמה, כאמור, נמנעה מלחצות את הרוביקון. לעת עתה.

במחנה שבהובלת סעודיה חוששים בעיקר מאפשרות שביידן – אם ינצח בבחירות בארה"ב – יחזיר לאחור את מחוגי השעון בכל הקשור למדיניות האמריקנית כלפי הסכם הגרעין עם איראן, כפי שהיה בימי אובאמה, ותרחיש כזה עלול להרחיק את הסעודים ממהלך דרמטי של נרמול יחסים עם ישראל.

4 – עומאן

סולטנות עומאן תפסה מקום של כבוד בטבלת ההימורים שנפתחו סביב השאלה "מי תהיה המדינה הבאה בתור שתנרמל יחסים עם ישראל". הביקור המתוקשר שערך שם ראש הממשלה נתניהו כבר לפני שנתיים תרם לתחושה שאוטוטו זו קורה – אם לא לפני איחוד האמירויות ובחריין אז מייד אחריהן. אבל אין לשכוח שבתחילת השנה מת בעומאן הסולטאן קאבוס, והשליט החדש שהחליף אותו שקע מן הסתם בייצוב החזית הפנימית. צריך גם לזכור שעומאן נהנית ממעמד של מדינה ניטרלית, חולצת פקקים אזורית ומתווכת (בין איראן למערב למשל) ומכאן שנרמול היחסים עם ישראל עלול לשלול ממנה את התפקיד הייחודי שבנתה לעצמה לפני שנים.

5 – קטר

הנסיכות המפרצית, הקטנה בשטחה פי שניים מישראל, הצליחה במשך שנים ארוכות להלך בין הטיפות ולתמרן בין כ-ו-ל-ם. נסיכות עשירה מאוד, היושבת על חצי אי וחולקת גבול משותף עם סעודיה, המנסה לחבוק את כל העולמות גם יחד. קשרים עם ישראל וארה"ב מחד, ועם האחים המוסלמים, איראן ושארי מרעין בישין מן הצד השני. מלכת הפעלולים של רחבת הריקודים המזרח-תיכונית. עד שלפני כמה שנים החליטו ארבע מדינות הציר המתון בעולם הערבי לשים לזה סוף: קטר, שהפכה מקום מפלט ליריביהן הפוליטיים ולגורמי האופוזיציה למשטריהן, נתונה מאז תחת חרם של הארבע – סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין.

ערוץ הקשר שפיתחה עם ישראל במרוצת השנים והיחסים המשגשגים עם הצוות טראמפ-את-קושנר בבית הלבן, לא הסירו את התדמית שדבקה בה בעיני שכנותיה הערביות: היותה אכסניה לאחים המוסלמים, לחמאס ולגורמים קיצוניים מהאזור. והיא, כמו גם טורקיה לצידה, הפכו מוקצות מחמת מיאוס. ממשל טראמפ ניסה לשחק בדיוק על העניין הזה: להושיט לקטר גלגל הצלה, שימשה אותה מעין הסערה שבו היא נתונה בסביבה המזרח-תיכונית המשתנה, קרי, יפעל להסרת החרם האזורי מעליה, והיא בתמורה תסכים לכינון יחסי נורמליזציה גלויים עם ישראל (ולא רק שליח קטרי שעובר בישראל עם מזוודות מזומנים לעזה). המהלך האמריקני הזה לא הבשיל בימי כהונתו הראשונה של טראמפ, ובשלב הנוכחי קשה לקבוע אם יהיה לו המשך.

6 – מרוקו

גם מול מרוקו, המהווה בית לקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם הערבי, שימרה ישראל מערכת יחסים במשך שנים ארוכות: יחסים דיפלומטיים ומסחריים גלויים וחשאיים שידעו עליות ומורדות. בעת האחרונה עלה גם שמה של מרוקו בבורסת ההימורים כמדינה הערבית שעשויה להיות אולי הבאה בתור בשדרוג יחסיה עם ישראל ובכינון יחסי נורמליזציה פורמליים שיבואו לידי ביטוי בין השאר בחילופי שגרירויות. לא מן הנמנע שאיחוד האמירויות המפרצית דוחפת לכך מאחורי הקלעים. עם זה, החשש של בית המלוכה המרוקני הוא שהלובי האיסלאמיסטי והאנטי-ישראלי במדינה צפוי לעשות לו חיים לא קלים במקרה שייתן 'אור ירוק' להצטרף לשיירת הנורמליזציה.

7 – לבנון

בחודש שעבר נפל דבר: תחת מטרייה אמריקנית ובינלאומית נפתח לו בקול תרועה וששון (קולות שנשמעו בצד הישראלי לפחות) משא ומתן ישראלי-לבנוני לשרטוט הגבול הימי השנוי במחלוקת בין שתי המדינות, או ליתר דיוק: לקבוע את גבולות "המים הכלכליים" של כל אחת מהמדינות. בעיני הלבנונים, מדובר במשא ומתן טכני בעיקרו שנועד להבטיח להם דריסת רגל במירוץ הקידוחים הימי אחר מרבצי הגז הטבעי בים התיכון. ישראל מצידה, ניסתה בנוסף לשוות לשיחות נופך מדיני – צעד שנתקל בהתנגדות עזה מצד חיזבאללה. ומה לעשות, חיזבאללה עדיין נותן את הטון במדינה ונוכחותו מורגשת היטב בחדר, גם אם בפועל לא הוא שיושב מסביב לשולחן המשא ומתן עם ישראל. כל עוד זה המצב, כל תקווה שהמשא ומתן הטכני הזה ינביט ניצני נורמליזציה ולו למראית עין היא חלום באספמיה. אז אם במקרה הכנתם את המזוודות ותכננתם טיול על רקע השקיעה לאורך טיילת הקורניש המפורסמת של ביירות – זה הזמן לקפל את הבגדים חזרה לארון.

8 – "ציר ההתנגדות"

לצד חיזבאללה, שאוזכר זה עתה, גם איראן, סוריה של אסד, הג'יהאד האסלאמי וחמאס (שיוזכר עוד מעט) מביטים בדאגה על המתרחש סביבם ועל אפקט הדומינו בקרב מדינות ערב המתונות לעבר נורמליזציה עם ישראל, שאולי ייעצר או יואט במקרה שייבחר ביידן ביום שלישי, והחשש העיקרי אצלם הוא מכהונה נוספת של הנשיא טראמפ בבית הלבן. חיסולו של מפקד כוח קודס במשמרות המהפיכה, קאסם סולימאני, בפתחה של שנת 2020, ובמידה לא מועטה גם הקורונה, הנחיתו מהלומה קשה על "ציר ההתנגדות", וגרמו להאטה בהתבססות איראן על שלוחותיה באזור וביצירת הסהר השיעי-איראני שהיה פרויקט הדגל של סולימאני, ועודנו פרויקט הדגל של ממשיכו קאאני. אין ספק שהתמורות שהוביל ממשל טראמפ במזרח התיכון שינו את המאזן לרעת מרכיבי הציר הזה, אך ככל שזה תלוי בהם, הם עדיין לא אמרו את המילה האחרונה, גם אם טראמפ ימשיך לקדנציה שנייה

9 – הרשות הפלסטינית

קצרה היריעה מלהרחיב כאן על רצף המהלומות שהנחית ממשל טראמפ על הרשות הפלסטינית והנהגתה בארבע שנות כהונתו. אם להשתמש בז'רגון הפלסטיני, הבית הלבן של טראמפ פתח נגד הרשות באינתיפאדה. הוא חתך באבחה אחת כמיליארד דולר סיוע שהעבירו האמריקנים לפלסטינים בצורות כאלה ואחרות מדי שנה (עצירת התקציב האמריקני לאונר"א, סגירת ה-USAID ששפך מאות מיליונים על פרויקטים בשטחים ועוד), הפך לחלוטין את הפרדיגמה שקפאה בזמן ועמדה למכשול בהתפתחות היחסים בין ישראל לשכנותיה הערביות, ניתץ מוסכמות ושמט את הקרקע מתחת לעוגנים שהפכו לשוט בידי הפלסטינים בכל סבבי המשא ומתן: ירושלים והפליטים, ובגדול – הפך את ההנהגה הפלסטינית לילד הרע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי.

בהלצה אמר מישהו, שאבו מאזן ודאי תלה תמונה גדולה של ביידן בלשכתו במוקטעה ברמאללה ומולה הוא מתפלל שלוש פעמים ביום לזכייתו. כבר לפני שנים ניתק אבו מאזן את הקשרים המדיניים הישירים עם ממשל טראמפ, ובחצי השנה האחרונה גם שינמך את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל בשטח והפסיק לקחת את הכספים שלו מישראל ובכך הכניס את הרשות לסחרחרה ולמצוקה כספית גדולה. הוא חשב שהעולם יעלה אליו לרגל ויתחנן שייקח את הכסף, מחשש שהרשות תקרוס כלכלית, אבל העולם של שנת 2020 שונה מזה של לפני עשור והוא נותר אדיש.

בפארודיית המערבונים משנות ה-70' "אוכפים לוהטים" של מל ברוקס, ישנה סצנה מפורסמת שבמרכזה ניצב בארט, פועל מסילת-ברזל שחור, המועמד להוצאה להורג, בלב עיירה גזענית באמריקה, והוא מוקף אדונים לבנים עם מגבעות לראשיהם ואקדחים שלופים לכיוונו. לפתע הפועל השחור שולף אקדח, מכוון אותו אל ראשו שלו, קורא להם לעצור ומוסיף בקולו המחוספס לעיניהם המשתאות של הסובבים: "עוד אחד שזז, ואני יורה בבחור השחור!". "זרוק את האקדח", הוא ממשיך ופונה לאחד מהם, "או שאני נשבע לך, אני הולך לפוצץ את ראשו של הבחור השחור הזה בכל העיירה". מיותר לציין, שהוא הבחור השחור היחיד בסביבה. אבו מאזן משול לבארט. בדרך הקשה הוא הבין הפעם שהנשק ששלף בסירובו לקחת את כספיו שלו מישראל היה מקח טעות. כך גם החלטתו לנתק קשר עם ממשל טראמפ.

בסביבתו הקרובה לוחצים עליו עכשיו לחשב מסלול מחדש: להפסיק את החרם הילדותי על האמריקנים, לקחת את הכסף מישראל ולהחזיר את התיאום עמה לקדמותו. ההערכה היא שהוא כבר מחפש את הסולם לרדת מהעץ. אם ביידן ייבחר, יהיה זה סולם מושלם מבחינתו, שהרי אז אין יותר את עסקת המאה של טראמפ על השולחן, יש סיכוי שהסחף הערבי לעבר ישראל ייעצר או יואט, וגם הסיפוח הישראלי אם אכן הייתה כוונה להוציאו אל הפועל – יילך ויתרחק. אם טראמפ ייבחר לכהונה שנייה, אבו מאזן יצטרך למצוא פתרון יצירתי כדי לרדת מהעץ, ואולי ינסה לתלות זאת בנכונות בינלאומית (אם תהיה כזו) לכנס ועידה בינלאומית לשלום בתחילת השנה הבאה. כך או כך הוא יצטרך לקחת את הכסף, פשוט אין לו ברירה. וכדי לקבל את הכסף, הוא צריך לחזור לתיאום עם ישראל.

10 – חמאס

היחס של חמאס לממשל טראמפ הוא אמביוולנטי. מצד אחד, טראמפ העניק לחמאס את המתנה הגדולה ביותר שהיה יכול לקבל ממנו: החלשת היריבה הפוליטית המרה של חמאס, הלוא היא הרשות הפלסטינית של אבו מאזן. לא רק החלשתה, אלא החלשת כל מה שהרשות של אבו מאזן מהפת"ח מתיימרת לייצג: זרם אוסלו, פתרון שתי המדינות והשגת הפתרון הזה בדרך דיפלומטית ולא בדרך של טרור ואלימות. מצד שני, חמאס ער לסכנות שהתוכנית המדינית של ממשל טראמפ מציבה למפעל הלאומי הפלסטיני בכל הקשור לכרסום השטח שעליו תוקם המדינה העתידית ולגניזת החלום כולו.

לכאורה, התוכנית המדינית של טראמפ יכולה למצוא חיבורים עם האג'נדה של חמאס-עזה, שמוכן תמורת הטבות כלכליות משמעותיות שיסייעו לו לשמר את שרידות שלטונו ברצועה, להעניק לישראל ביטחונות לשקט ממושך בדרום. אבל חמאס הוא לא מקשה אחת והוא לא רק חמאס-עזה, אל הוא מורכב גם מחמאס-גדה וחמאס-חוץ לארץ, ובעבורם – האג'נדה של חמאס-עזה לא אמורה לבוא על חשבון האג'נדה הגדולה של כל חמאס: להשיג דריסת רגל בגדה ובאש"ף, ובסופו של דבר גם להשתלט על שניהם.

בדיוק לשם כך חמאס-גדה, וגם חלק מחמאס חו"ל, דוחפים לפיוס עם הפת"ח והרשות הפלסטינית של אבו מאזן: כדי להשיג דריסת רגל בגדה, לאחר שנים של היעדרות וקיפוד ראש תחת מכסחת הדשא הדו-ראשית של ישראל והרשות הפלסטינית. לחמאס-עזה פחות בוער פיוס כזה, וכפי שהטיב להגדיר זאת אחד ממקורביו של אבו מאזן: מרכז הכובד של קבלת ההחלטות בנושא נמצא בידי חמאס-עזה, והוא שישלם מחיר כבד יותר במקרה של פיוס, שכן הוא ייאלץ לוותר על חלק מהשליטה ברצועת עזה, שכמוה כפרה המניבה חלב או תרנגולת המטילה ביצי זהב עבורו (המיסים שחמאס גובה מהאוכלוסייה, הרווחים מההברחות במנהרות וכו'). ולכן, חמאס עזה, לדידו של אותו בכיר המקורב לאבו מאזן, הוא שתוקע את הפיוס ואת ההתקדמות לעבר בחירות חדשות בשטחים. זו הסיבה, לדבריו, שאבו מאזן לא פרסם עד כה צו נשיאותי המורה על בחירות חדשות.

אם ייבחר ביידן, סביר להניח שאבו מאזן יזנח כליל את יומרותיו ללכת לפיוס ולבחירות עם חמאס (אם בכלל יש לו יומרות כאלה מלכתחילה…). אם ייבחר טראמפ, גם אז אבו מאזן יעדיף לצעוד לעבר ועידה בינלאומית לשלום, על פני נפילה למלכודת של פיוס עם חמאס, שכן הוא יודע ידוע היטב שחמאס – בבחירות חדשות – מכוון רק למטרה אחת: להשיג דריסת רגל בגדה, ולהתחיל לנגוס ולזנב ברשות בהדרגה.

מבחינת חמאס, גם הוא יודע, שאבו מאזן מחכה יותר לביידן מאשר להסכמת חמאס על כל מרכיביו – עזה, גדה וחו"ל – ללכת לבחירות חדשות (ועדיין אין הסכמה שכזו). הוא יודע שאם ביידן ייבחר, כל קולות הפיוס והבחירות החדשות ייכנסו שוב למגירה במוקטעה ויירדו לטמיון. אם טראמפ ייבחר, חמאס חושש לא רק מהפגיעה במפעל הלאומי הפלסטיני ומהמשך הסחף הערבי לעבר ישראל, אלא מעניין עיקרי נוסף: הוא חושש מאפשרות שקטר תצטרף לשיירת הנורמליזציה עם ישראל, והוא בתורו יועלה על המזבח, הנהגתו בחוץ לארץ תאבד את הבית החם בדוחא ותיאלץ למצוא קורת גג חדשה, אולי בטורקיה, תחת כנפיו החוסות של ארדואן.